АУТОР: Др Небојша Кузмановић

СЕЋАЊЕ НА ХОЛОКАУСТ

Наша савременост, али и наша култура сећања траже од нас одговоре на битна питања из не тако далеке прошлости, која не одређују само питање нашег односа према прошлости, већ у највећој мери одређују наше поимање савремености у којој живимо и и поредак вредности у које верујемо.

Наше колективно сећање на геноцид над јеврејским народом извршен од стране нациста током Другог светског рата одређује и нас саме. Та врста памћења јасно раздваја џелате и жртве, добро и зло, светлост и таму. И не само да одаје пошту невино страдалим људима него јасно указује на поредак историјских чињеница које спречавају процес историјске ревизије у данашњем тренутку.

Питање страдалника и питање креатора и извршилаца злочина у Другом светском рату дефинисано је историјском истином, историографским фактима и чином страдања. Свака врста покушаја историјске ревизије усмерена је на то да се замагли истина, да се новоствори искривљено и парцијално колективно памћење, па чак и да се створи могућност да се ти догађаји понове. Зато наше подсећање на Холокауст јесте истовремено и подсећање на трагедију Другог светског рата, али и на ону нацистичку идеологију крви и тла која је довела до Холокауста и произвела зло рата и масовна умирања људи широм света.

Наш непрестани говор о теми Холокауста јесте поновно дефинисање историјске истине, јер тежња ка историјској ревизији онеспокојава и жртве и њихове потомке.

Српски, јеврејски и други народи били су жртве мрачних идеологија нацизма и фашизма. Срби су у Другом светском рату такође прошли кроз пакао колективног страдања делећи судбину свих оних „прокажених“ нацистичком, фашистичком и усташком идеологијом.

Српски народ се током Другог светског рата старао да буде на страни добра, на страни борбе за слободу, на страни антифашизма, који је темељна људска и европска вредност и ми смо данас поносни на то.

Зато је наша дужност да заједно, са страдалним јеврејским народом, обнављамо сећања на трагичне ратне догађаје – са основном поруком да се они више никада, никоме и нигде не понове.

REMEMBERING THE HOLOCAUST

Facing the challenges in our contemporary societies, our culture of remembrance demand of us to answer important questions from the not-too-distant past, which not only define our relationship to the past, but largely determine our understanding of the reality in which we live today, and the values we cherish.

Our collective memory of the genocide against the Jewish people committed by the Nazis during World War II defines ourselves too. This memory clearly identifies perpetrators and victims, good and evil, light and darkness. Culture of remembrance is not only about paying
tribute to innocent victims, but it also clearly points to historical facts and counter distortion of history.

The question of the victims and perpetrators in World War II is defined by the historical truth, historiographical facts and the testimonies of survivors. Any attempt of distortion is aimed at obscuring this truth. Taking fragmented historical facts out of context and proposing a new distorted memory presents a real danger of repeating this history. Remembering this history is also a reminder of the ideology that led to the war, mass atrocities, genocides and the Holocaust.

We focus on the subject of the Holocaust and historical truth continuously because the distortion of history disturbs both victims and their descendants.

Serbs, Jews, Roma and other groups were victims of the dark ideologies of Nazism and Fascism. Serbs also went through the hell of collective suffering in World War II, sharing the fate of those targeted by the Nazi, fascist and Ustasha ideology. During the Second World War, the Serbian people made a choice to be on the side of good, on the side of the fight for freedom, on the side of anti-fascism, which is a fundamental human and European value, and today we are proud of it.

That is why it is our duty to safeguard this memory, together with the Jewish and Roma people and all innocent victims of these crimes – with the fundamental message that this must never happen again, to anyone, anywhere, anywhere.

זיכרון השואה

מול אתגרי חברותנו העכשוויות, תרבות זיכרוננו דורשת מאיתנו לענות על שאלות חשובות מהעבר הלא רחוק, שלא רק מגדירות את יחסנו אל העבר, אלא אף קובעות במידה רבה את הבנתנו את המציאות בה אנו חיים היום והערכים שאנו מוקירים.

זיכרוננו הקולקטיבי על השואה, אותה ביצעו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, מגדיר גם את עצמנו. זיכרון זה מבדיל בבירור בין קלגסים לבין
קורבנות, בין טוב ורע, בין אור וחושך. לא רק שהזיכרון הזה מרכין ראש בפני קורבנות חפים מכל פשע, אלא גם מצביע בבירור על עובדות היסטוריות אשר מונעות עיוות ורביזיוניזם היסטורי היום.


שאלת הקורבנות מאחד ושאלת מתכנני ומבצעיי פשעים מאידך, במלחמת העולם השנייה, מוגדרות על ידי האמת ההיסטורית, עובדות היסטוריוגרפיות ועדויות של ניצולים. כל סוג של ניסיון של רביזיה של היסטוריה מטרתו לטשטש את האמת הזו, יצירת זיכרון קולקטיבי מעוות והמכוון לקבוצה פרטנית ואף ליצור אפשרות שמעשים אלה ישונו. לכן, זיכרון השואה הוא גם תזכורת על טרגדיית מלחמת העולם השנייה כולה, אך גם לאידאולוגיה הנאצית של דם ואדמה אשר הובילה לשואה וליצירת זוועות המלחמה ומוות המוני ברחבי העולם.

דיוננו חוזרים ונשנים על השואה הם הגדרת אמת היסטורית מחדש, זאת משום שמגמות רביזיית ההיסטוריה מחדירות אי שקט בקרב ניצולי השואה וצאצאיהם.

סרבים, יהודים, בני רומה והעמים הנוספים היו קורבנות של האידיאולוגיות האפלות של הנאציזם והפשיזם. העם הסרבי גם הוא עבר את תופת הסבל הקולקטיבית במלחמת העולם השנייה, כשהוא חולק את גורלם של אלה שממוקדים על ידי האידיאולוגיה הנאצית, הפשיסטית והאוסטאשית.

במהלך מלחמת העולם השנייה העם הסרבי בחר להיות בצד הטוב, בצד המאבק לחירות, בצד האנטי-פשיזם, שהוא ערך אנושי ואירופי בסיסי, והיום אנו גאים בכך.

לכן, מחובתנו לרענן את הזיכרון על מאורעות המלחמה הטרגיות, יחד עם העם היהודי ובני רומה שכה סבלו ועם כל שאר הקורבנות החפים מכל פשע, עם המסר הבסיסי כי הם מעולם, לאף אחד ובשום מקום לא ישונו.